פסק-דין בתיק ע"א 6514/05

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט סולברג) מיום 18.8.05 בת.א. 6874/02.

1.         ביום 30.11.01 פורסמה בעיתון "ירושלים" כתבה הנושאת כותרת "קרובים זה לא פיקניק", שעניינה בקשה שהגיש המערער לבית הדין האזורי לעבודה, ליתן צו מניעה זמני שיאסור על העירייה לאייש את משרת יועץ מבקרת העירייה בתחום ההנדסה. על-פי הכתבה, המערער טען, כי נפסל לשמש בתפקיד הואיל ואחיינו עובד עירייה, וזאת למרות שגם אחיינה של המבקרת (המשיבה 2) מועסק בעירייה. בכתבה הובאה תגובתה של המבקרת כדלקמן: " ירון שלומי [המערער] לא קיבל את כתב המינוי כיוון שהתגלה כלא אמין. יש לציין כי ביקש בעבר צו מניעה בבית הדין האזורי לעבודה, ונדחה - עובדה המדברת בעד עצמה." תגובה זו זכתה להבלטה בכותרת המשנה של הכתבה בעיתון " המבקרת רובין: שלומי התגלה כלא אמין".

על יסוד כתבה זו, הגיש המערער לבית המשפט השלום תביעה כספית בסך 150,000 ש"ח, על-פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק).

2.         אין חולק, כי הצגתו של אדם כ" לא אמין" הינה בגדר לשון הרע, שכן פרסום כזה משפיל בעיני הבריות, מבזה ועלול לפגוע במשלח היד או במקצוע. המשיבים התגוננו בטענת "אמת דיברתי" שיש בה "עניין ציבורי", כהוראת סעיף 14 לחוק.

3.         בית-משפט קמא, בפסק דין מפורט ומנומק, קבע תחילה, כי לצורך בדיקת אמיתותו של הפרסום הנדון אין צורך בקביעה אם התובע אמין או לא, אלא יש לקבוע " אם בעיני המבקרת ו/או העירייה, נפגמה אמינותו של התובע, ואם הייתה זו סיבה לאי קבלתו לעבודה" (סעיף 24 לפסק הדין). גישה זו מקובלת עלינו.

בית המשפט מצא, כי המערער לא התקבל לעבודה משני טעמים: האחד, הסתבר כי קרוב משפחתו עובד בעירייה, ומשכך היה עליו לעבור ועדת חריגים, אשר פסלה את מועמדותו עקב קירבה זו. השני, קביעתה של המבקרת כי המערער אינו אמין.

עוד קבע בית המשפט, כי בכתבה נשוא דיוננו, בתגובתה של המבקרת, נפקד מקומו של הנימוק הראשון (קירבה משפחתית), ולפיכך התגובה בעיתון אינה מדויקת וחסרה (סעיף 25 לפסק הדין).

עתה נפנה בית-משפט קמא לבדוק האם מחמת חסר זה לא עומדת למשיבים הגנת "אמת דיברתי" (סעיף 26 לפסק הדין).

בית המשפט בדק היטב ובזהירות סוגיה זו, והגיע למסקנה כי החסר הינו "פרט לוואי שאין בו עניין של ממש", משום שהמבקרת ייחסה לאי-האמינות משקל מכריע, וגם אלמלא בעיית ניגוד העניינים עקב קירבה משפחתית, לא הייתה מסכימה לקבל את המערער לעבודה כיועצה (סעיף 27 לפסק הדין). בית המשפט קבע, כי התקיים גם היסוד של "עניין ציבורי בפרסום", שכן מדובר במשרד מבקר העירייה.

על-כן, קבע בית המשפט כי עומדת למשיבים הגנת אמת הפרסום, ודחה את התובענה.

4.         בערעור שלפנינו נטענו טענות רבות, והעיקרית הנה, כי ועדת החריגים שדנה בעניינו של המערער החליטה, כי הוא לא יתקבל לעבודה רק בשל קירבה משפחתית, ונושא האמינות כלל לא נדון. לשיטת המערער, היה על המשיבים להסתמך אך ורק על החלטת ועדת החריגים, ואילו טענת האמינות, אשר ספק אם תועדה ואולי נקבעה בחדרי חדרים, אינה ממין העניין, ולפיכך פרסומה מהווה לשון הרע.

5.         השאלה המרכזית בערעור הינה, האם הסתמכותה של המבקרת, ובעקבותיה המשיבים הנוספים, על נתונים אחרים, מלבד אלה שהובאו לפני ועדת החריגים, שוללת את הגנת "אמת דיברתי" ו"עניין ציבורי".

התשובה לשאלה זו הנה שלילית, ולפיכך דין הערעור להדחות.

בזמן אמת, כאשר נבחנה מועמדותו של המערער לתפקיד, היו בידי המבקרת שני נתונים: האחד, קרוב משפחה של המערער עבד בעירייה בתפקיד שיש לו נגיעה למשרה אליה רצה המערער להתקבל. השני, המערער לא גילה כי פוטר ממקום עבודתו הקודם בנתב"ג 2000.

קיומו של נתון שני זה, תשובה שאינה אמת הפוגעת באמינות, נקבע על-ידי בית המשפט קמא כממצא עובדתי ואין מקום להתערב בו. לא רק זו אף זו, המערער עצמו פנה לבית הדין האזורי לעבודה בבקשה לצו מניעה זמני, ובדיון שהתקיים מספר חודשים טרם הפרסום בעיתון, הועלו לדיון שני נושאים עיקריים: האחד, הדיון בוועדת החריגים. השני, סוגית האמינות או ניקיון הכפיים. בית הדין האזורי לעבודה דחה את הבקשה להוצאת צו מניעה לאיוש המשרה, ובסעיף 18 להחלטתו מיום 20.3.01 ציין, כי " התשובה [של המערער לעניין מקום עבודתו הקודם] אינה אמת ונועדה ליצור רושם מטעה". העובדה כי המבקרת ציינה בתגובה לכתבה רק שיקול אחד מבין שניים, אינו מהווה עוות מובהק של המציאות השולל ומבטל את הגנת ה"אמת דיברתי".

בהסתמכה על ממצאי בדיקה שלה עצמה, ובהסתמך על הקביעה הנ"ל של בית הדין האזורי לעבודה, עומדת למבקרת הגנת "אמת דיברתי". שיקוליה של המבקרת בקבלת אדם לעבודה אינם חייבים להיות שיקולים החופפים את אלה של העירייה, שהרי מדובר, בסופו של דבר, בתפקיד במשרדה שלה כיועץ. שיקול של אמינות או אמון אישי יכול להוות שיקול מרכזי ואף יחיד.

חיזוק לקביעות ולממצאים הנ"ל של בית הדין לעבודה ניתן למצוא בפסק הדין שניתן ביום 4.9.05, בתביעה העיקרית שבין המערער לבין העירייה (ע"ב 1357/01). בסעיף 68 לפסק הדין, מופיעה הערה על חוסר תום לב של העירייה, אך מנגד בסעיף 70 לפסק הדין הנ"ל נקבע, כי המערער " נהג בחוסר תום לב ובאי ניקיון כפיים בניהול המו"מ לקראת העסקתו בעירייה", הן בסוגיית הקרבה המשפחתית והן בשל כך שלא גילה את העובדה שפוטר מעבודתו הקודמת ויצר רושם מטעה. נעיר במאמר מוסגר, כי חרף הבעיה של חוסר תום לבו של המערער, בית הדין לעבודה לא שלל את זכותו לקבל פיצוי בגין הנזק שנגרם לו (שכר חודש אחד).

מבחינת המבקרת, די היה בשיקול בעניין אי-האמינות כדי לפסול את מועמדותו של המערער לעבוד בלשכתה. הואיל ושיקול זה נדון בהליך משפטי טרם הפרסום, ההסתמכות עליו בכתבה לא שללה את תחולת הגנת "אמת דיברתי".

אשר על-כן, מקובלות עלינו קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו המשפטיות של בית-משפט קמא, ולא מצאנו עילה להתערב בהן.